"בישלתי במיוחד בשבילך"

מה עושים עם הורים או קרובי-משפחה אחרים, או סתם חברים עם קווי-אופי אימהיים, שיעלבו אם אני לא אוכל את מה שהם בישלו? אני יכול/ה כבר לשמוע את סבתא אומרת "טרחתי והכנתי במיוחד בשבילך ואת/ה לא אוכל/ת? כנראה שבאמת לא אכפת לך ממני".

אני אוהב/ת בעלי-חיים, ורוצה להפסיק לממן התעללות בהם, אבל סבתא פשוט לא מוכנה להבין את כל העניין הזה של טבעונות. במקום זה, היא לוקחת את הסירוב שלי לאכול משהו שהיא בישלה בתור "אז את/ה לא אוהב/ת אותי" (אם כי היא כמובן לא תגיד את זה באופן כל-כך ישיר…). אפשר לנסות לראות את הדברים מנקודת המבט שלה: יש אנשים שהדרך שלהם לבטא אהבה ודאגה לאחרים היא בלהכין להם אוכל.

gewald.pngהורים מאמינים לפעמים שזו אחריות שלהם להלעיט אותנו בבשר, כי אחרת הם לא ממלאים את התפקיד ההורי שלהם על הצד הטוב ביותר. "מה, סוף-סוף רואים אותך אצלנו, וכל מה שאת/ה אוכל/ת זה ירקות?” (אפילו אם ה"ירקות" הם תבשיל ממלא ועשיר כמו נזיד בטטות וקאשיו או לזניית חצילים מוקרמת).  הם עדיין תקועים בשלב של "אם לא תאכל בשר לא תגדל", גם כשאנחנו כבר בני שלושים.

אותו עיקרון שפועל לגבי "טקסים" משפחתיים, פועל גם כאן. אם סבתא תיעלב עד עמקי נשמתה כי אני לא אוכל/ת את השניצל שהיא הכינה, היא לא תיעלב בגלל השניצל, אלא בגלל ההכנה שזה דרש ממנה. אוכל לשנות את זה, אם אביע הערכה לבישולים אחרים שלה, טבעוניים. אולי אבקש ממנה לבשל לי משהו מיוחד שאני אוהב/ת ("סבתא, את זוכרת איך כשהיינו קטנים היית עושה חצילים קטנים כאלו ממולאים באורז ואגוזים?"). אולי אבקש ממנה להכין בעבורי מתכון חדש ואתגרי שראיתי באינטרנט ("את בטח תצליחי לעשות אותו טוב. אני, אין סיכוי שאצליח").
כלומר, להראות לסבתא, או להורים, או למי-שזה-לא-יהיה, שאני מעריכ/ה את המאמץ שלהם בשבילי, את הדאגה שלהם אלי, ואת האהבה שהם מביעים באמצעות אוכל. רק שהאוכל יהיה כזה שאני באמת אשמח לאכול.