אני יכול/ה להסתדר עם לא לאכול בשר יותר לעולם, אבל אבא לא יסתדר עם זה. "אנחנו זוכים לראות אותך רק פעם בשבועיים ביום שישי בערב, אז לא תעשה/י לנו את הנחת של לשבת ולאכול ביחד עם כולם, מה שכולם אוכלים?". או שיש לי את החבר הזה שיגיד: תמיד עשית איתנו על האש בכל שבת בפארק, זה כבר הפך למסורת, ומה, עכשיו תבוא/י ולא תאכל/י יחד עם כולם את מה שכולם אוכלים?
יש סיטואציות בהן לא חשוב לי במיוחד לאכול בשר, ביצים או חלב, אבל יש מישהו אחר שחשוב לו מה אני אוכל/ת. אבא ביום שישי בערב, סבתא כשאני בא/ה אליה לביקור. אמא שחשוב לה שאני "אתן כבוד למסורת" ואוכל ראש של דג בראש השנה. ואולי יש לי את החברה הזאת שפעם בכמה זמן אני נפגש/ת איתה כדי לבשל ולאכול ביחד, ועכשיו נצטרך להפסיק את הבילוי הזה כי אני כבר לא אוכל לבשל בשר?
בכל המצבים האלה נראה כאילו מישהו מצפה שנרגיש אשמה בגלל שאנחנו לא רוצים לאכול חיות! הרי בכך אנחנו לכאורה שוברים מסורת משפחתית או חברתית שמבוססת על אכילה. האם לא עדיף כבר לאכול בשר במקום לשבור לאמא את הלב ("וגם ככה אני לא מי-יודע-מה צעירה")?
יש אירועים שמהווים מעין טקס. כמו שבג'ונגלים באפריקה רוקדים חצי ערומים בלילה של הירח המלא סביב מדורה שעליה נצלה חזיר בר (לפחות ככה עושים בסרטים בטלויזיה…), אז בעולם המודרני אנחנו נפגשים סביב השולחן החגיגי ביום שישי בערב ואוכלים שניצלים כדי להראות לכולם, ובעיקר לעצמנו, שאנחנו משפחה מגובשת ואוהבת. זה הרבה פחות מעניין, אבל עבור ההורים זה עשוי להיות לא פחות חשוב. אכילת הבשר נתפסת כחלק מהטקסים האלו.
אחת האפשרויות היא להחליט שאני טבעוני/ת תמיד, חוץ מאשר באותם אירועים מיוחדים. לפחות לתקופת ביניים, עד שאבא יבין שאם אני לא אוכל/ת בשר ביום שישי אני לא עושה את זה במטרה למוטט את המשפחה. אבל ניתן גם להמשיך להשתתף במנהגים החברתיים הללו מבלי לאכול בהם בשר: הרי ל"טקסים" הללו יש עוד מאפיינים, מלבד מה שאוכלים בהם. אפשר לשמור את המסורת (המשפחתית, החברתית או הדתית) ע"י שמירה על האופי של האירוע, גם אם התוכן שלו משתנה בקצת.
לדוגמא, מה שחשוב בארוחת שבת עבור רוב האנשים הוא שזאת תהיה ארוחה מיוחדת וחגיגית, שלכבודה נפגשים כל בני המשפחה ויושבים ביחד לאורך זמן, בלי למהר לשום מקום. בגלל שבעבר בשר היה נדיר על השולחן של רוב המשפחות, והוגש רק לעיתים רחוקות, הוא הפך לסמל לארוחה חגיגית. אבל הזמנים השתנו. אפשר להציע להורים עזרה בהכנת מאכלים טבעוניים מיוחדים ומהודרים לכבוד שבת. נשב לאכול איתם, נשמור על אווירת ה"ביחד" המשפחתית ועל הרעיון של ארוחה חגיגית, אך נעשה את זה עם מאכלים שהפקתם לא היתה כרוכה בהתעללות בבעלי-חיים. כך ההורים ייראו שאנחנו רוכשים כבוד לאופן שבו הם רואים את ארוחת השבת, ושגם אנחנו נהנים כמו שצריך מהארוחה הזאת.
לחגים יש מאכלים מסורתיים אחרים מלבד המאכלים הבשריים (רבנים חשובים שתמכו בצמחונות, כמו הרב קוק, טענו שאין אף עיתוי שבו יש חובה דתית לאכול בשר).
ל"טקסים" אחרים יש מאפיינים אחרים. למשל, מה שחשוב בלעשות מנגל בפארק עם כל החברים, עשוי להיות לא המנגל אלא החברים (לשבטים מודרניים מסויימים יש עקרונות מקודשים אחרים לטקס המנגל, כמו למשל איסור חמור לאכול עם סכין ומזלג, אלא רק עם הידיים!). מאפיינים אלו יישמרו גם אם אחד המשתתפים ישים על המנגל שיפודי קוביות סייטן וירקות, במקום שיפוד פרגית. דוגמא אחרת: הכיף של לבשל ולאכול ביחד עם חברים יישמר גם אם נבשל ביחד משהו טבעוני. ואם מה שנותן את הטעם המיוחד לבילוי הזה הוא לאכול ארוחה מושחתת ומלאת קלוריות, אפשר לבחור מתכונים מושחתים מהצומח.
בכל אחד מהמקרים הללו, הטעם הטוב של הארוחה או הבילוי, לא תלויים בבשר.
אבל…
מה עושים עם הורים או קרובי-משפחה אחרים, או סתם חברים עם קווי-אופי אימהיים, שיעלבו אם אני לא אוכל את מה שהם בישלו? אני יכול/ה כבר לשמוע את סבתא אומרת "טרחתי והכנתי במיוחד בשבילך ואת/ה לא אוכל/ת? כנראה שבאמת לא אכפת לך ממני".
חמוד או טעים? 